בנם של דינה ואברהם. נולד ביום י"ב בשבט תש"ס (18.1.2000) בבאר שבע. אח צעיר של ורד, ענבל, שירי וחן. כן היה לו אח למחצה בוגר, יצחק (איציק).

נדב גדל והתחנך בבאר שבע. ילד יפה, סקרן ושובב, הנסיך של הבית לצידן של ארבע אחיותיו שהיו עבורו כמו ארבע אימהות, כדברי דינה אימו. הן כינו אותו "פאלול" ו"סיליריו" וטיפלו בו במסירות בזמן שהוריו עבדו.

למד בבית הספר התיכון "מקיף ג'" בבאר שבע במגמת כדורסל ובמגמת תקשורת, שבה הרחיב לעשר יחידות לימוד.

נדב, ילד ונער שובה לב, מלא ביטחון עצמי, בעל קסם אישי ומפרגן, התחבר בקלות עם ילדים מכל שכבות הגיל ומכל שכונות העיר. הווי חברתי וחברוּת היו חשובים לו, כשנזקקו לו נרתם לעזרתם ועמד לצידם. אהב לבלות עימם במועדון "הפורום" בבאר שבע. חברו הקרוב אייל סיפר: "היינו חיים אחד בבית של השני. אם היה לי קצת רע בבית, הייתי נמצא אצלו, והייתי אצלו כמו בן בית ... וכשלנדב היה קצת רע, הוא היה בא אליי, יושב אצלי בבית, והיינו נרגעים עד השעות הקטנות של הלילה ... היינו משלימים אחד את השני מול אנשים בסביבה. כשאני הייתי אומר משהו, נדב היה משלים את הדברים שלי. היה לנו חיבור כמו של אחים".

הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו. בגיל צעיר החל לשחק טניס. לאחר מכן שיחק כדורגל בעיקר בתפקיד השוער, וכשבגר ועד שסיים את לימודיו בתיכון שיחק כדורסל – בשני הענפים האלו עסק במסגרת נוער "הפועל" בבאר שבע. במשך שנים בלט ככדורסלן מצטיין, ובכיתה י"ב הוענקה לו תעודת הצטיינות בכדורסל. באביב 2018 ניצח בשלב הראשון של תחרות הקליעה לסל "הקלעי של המדינה". כלפי חוץ נראה שרירי ומוצק, בתוך תוכו היה עדין. כאדם השואף למצוינות ראה חשיבות גדולה בניצחון, וההתמודדות עם הפסד לא הייתה לו קלה.

מילדות החל להתנדב ולהוביל חברתית, חש לעזור ולסייע ומעולם לא התעלם ממצוקות של הזולת. בבית הספר היסודי היה נציג במועצת התלמידים, ובתיכון העביר הרצאות בפני אורחי בית הספר על תוכניות שקודמו בו. במשך שלוש שנים התנדב בליווי ובחניכה של ילד עם אוטיזם במסגרת מיזם כדורסל ייחודי, אך לא סיפר זאת למשפחתו מפאת צניעותו.

בשנת 2016 הכיר את ליאור חברתו, ונדב היה כמו בן בית במשפחתה.

אהב בעלי חיים, וכשהביא הביתה כלבה עזובה שמצא, התאכזב מאוד ובכה כשהוריו אמרו שלא יוכלו לאמצהּ בגלל אלרגיה לכלבים. לכלבה קרא קיפי, ולשמחתו חברתו אימצה אותה בסופו של דבר. בזכות העובדה שנקשר כל כך לקיפי ורצה לבלות עימה, שמר על קשר עם ליאור גם לאחר פרידתם.

אדם עצמאי ואחראי, שאף תמיד להשיג את מבוקשו בכוחות עצמו, במיוחד בתחום הכספי. כדי לממן את לימודי הנהיגה עבד בשירות הסעדה (קייטרינג), ולמימון טיולים בחו"ל עבד קשה בפיצרייה.

צעיר אסתטי ואוהב חיים, לבש בגדים ממותגים מובילים, רכש לעצמו שרשראות ושעונים והקפיד על אכילת מזון בריא. ברשת החברתית פרסם מדי פעם משפטי השראה, בהם: "כל החלומות שלנו יכולים להתגשם, אם יהיה לנו האומץ לרדוף אחריהם (וולט דיסני)"; "אנשים טובים לא נמדדים בגודל חיוכם אלא בגודל החיוך שהעלו על פני אחרים (ג'קסון בראון)"; "הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות"; "אנשים מסוימים רוצים שזה יקרה, אנשים מסוימים מתפללים שזה יקרה, אחרים גורמים לזה לקרות (מייקל ג'ורדן)".

היו לו עקרונות ברורים, וכשהאמין בדבר-מה דבק בו בנחישות. למרות עקשנותו ועמידתו על שלו, בעת הצורך ידע לומר שהוא טועה ולהתנצל.

הקשר עם הוריו היה קרוב. כבן הזקונים נודע כ"ילד של אימא", הילד האחרון במשפחה שנשאר בבית. ביום הולדתה כתב: "לאישה הכי חזקה וטובה שאני מכיר מאחל את כל הטוב שהעולם מציע ... לוחמת שלי, הבורג הכי חזק בבית, תיהני מהיום שלך כמו שרק את יודעת. כולנו זכינו בך. אוהב עד אין-סוף ומעבר לו".

החיבור עם אָחיו ואחיותיו היה מיוחד. האחיות היו נשות הסוד שלו, התייעץ עימן וסיפר להן על חוויותיו ועל צפונות ליבו. יחד חלקו סלנג מיוחד וצחוקים. אחותו שירי סיפרה: "היינו קרובים. הוא היה משתף אותי ומסביר לי דברים. היינו מדברים על הכול, על החברים, על החברה, על עבודה". את השיחות עם אחיו איציק סיים תמיד במשפט "אוהב אותך, אחי הגדול".

בסיום לימודיו בתיכון טס לבקר את אחותו שירי בקנדה למשך שלושה שבועות, וכן בילה עם חבריו בבורגס שבבולגריה ובברלין שבגרמניה.

טרם גיוסו השתתף בפעילות הכנה לכושר קרבי במסגרת תנועת "אחריי!" ושם ביצע את כל המשימות וסחף אחריו את חבריו לקבוצה ואת המדריכים. הוא המתין לגיוס בקוצר רוח, רצה לשרת כלוחם ולהתקדם בשירות הצבאי. לפני שהתגייס קלע לצמות את שערו הארוך, גזר אותו ושמר למזכרת.

ביום 24.3.2019 התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בחטיבת "גבעתי" של חיל הרגלים. עם היוודע השיבוץ שלח לאימו תמונה שלו עם פנים מביעות אושר ושביעות רצון, וכתב: "אמא, התקבלתי לגבעתי". כשנשאל באחד המסדרים מה יש לו בתיק שמאפיין אותו, הוציא את דגל ישראל. במהלך הטירונות התמחה בשימוש במקלע מסוג "נגב" ומונה לתפקיד החניך התורן. מאחר שביצע אותו מתוך נכונות ובמסירות, חזר לחופשות סוף השבוע צרוד. מפקדו איתר בו פוטנציאל לפיקוד. להוריו, לאחיותיו ולחבריו סיפר בהתלהבות על האחווה, התרגילים, המסעות ויתר החוויות.

גם בצבא בלט בנתינתו וברוחב ליבו. החליף חבר בתורנות במקום לצאת הביתה וביצע תורנויות שמירה כפולות כדי לסייע לחבריו. הצטיין ביחסו החם לכולם, הקפיד שלא להתעלם מחיילים שקטים ופחות מתבלטים.

בזמן שחבריו עוד הסתגלו לשגרת השירות הצבאי, כבר היה בשל והביא לידי ביטוי עוצמות ותכונות מיוחדות שסייעו בהתמודדות. המוטיבציה הגבוהה שלו דרבנה את חבריו וסחפה אותם. כפי שכתב גבריאל, חברו למחלקה על תרגיל ארוך ומאתגר: "כולנו היינו עייפים והתלוננו שאנחנו 'גמורים', אך נדב לא שיתף עם זה פעולה. הוא עצר את התלונות ועודד את רוחנו: 'חבר'ה, יאללה, בואו נמשיך, נשאר לנו עוד קצת וזהו!'"

טוראי נדב משה פרקל נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ב בסיון תשע"ט (25.6.2019). בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר הורים, אח וארבע אחיות.

בינואר 2021, ביום הולדתו, כתבה אימו שיר: "אין רגע ואין שנייה / שלא חושבת עליך // ואתה שם למעלה משקיף על עולם / וקולך לא נשמע הוא נדם // היום בן עשרים ואחת / ונשארת בן תשע-עשרה וחצי לעולם // 'אימא, כשתהיי זקנה / אבוא לעזור לך / אכין לך כוס תה' // המשפט שאמרת / והיית רק בן ארבע / נדבי שלי // והעולם כמנהגו נוהג / הכאב את ליבי מרסק / בכל רגע בכל שנייה / בלעדיך / עשיתי מסע / הקשה ביותר בחיי / אבל כמו שאמרת / 'הכול טוב' / אז לא הכול טוב. / עוד שנה חוגגים לך, בלעדיך".

על ידה קעקעה אימו משפט של הזמר טופאק שנדב אהב: "כשאני אמות, אני רוצה להיות אגדה חיה". אביו אברהם אמר: "האופן שנדב נפרד מן העולם הופך אותו לכזה שייזכר לעד".

אחיו איציק כתב: "ההפרש בשנים בינינו גדול, אבל בזכות זה זכיתי לזכור בצורה ברורה את כל שלבי חייך, מהלידה והברית, דרך ההישגים הספורטיביים ועד ההצטיינות כלוחם ומנהיג בצבא. תמיד אהבתי והערכתי אותך ... הלב המכווץ והכואב מתרחב מגאווה. מבטיח לא לשכוח לעולם ומבטיח לגדל את ילדיי, האחיינים שלך, על פי הסטנדרטים שלימדת אותנו".

ורד אחותו ספדה: "איך אני שמחה וגאה שזכיתי לראות אותך גדל והופך לעלם החמודות שאתה, גבר ערכי, מכבד, אח אכפתי, בן אוהב, דוד מפנק ומה לא? ... תשמור עלינו מלמעלה, נזכור אותך לנצח, ילד שלנו".

ספדה אחותו שירי: "נדהמתי להבין איזה בוגר אתה, איזה גבר נהיית. איך אתה מדבר, איך אתה חושב, איך אתה מפיק לקחים ... אני שואלת את עצמי המון שאלות, ביניהן כמה אחריות לקחת על הכתפיים שלך, כמה משקל העמסת על הכתפיים והלב שלך, ואיפה הצלחת לפרוק? דוחף את כולם קדימה, מצטיין, מנהיג מלידה שלא מעגל פינות, שחקן קבוצתי, מלח הארץ אתה, אח שלי".

אחותו חן ספדה: "הייתי בת מזל שזכיתי בך כאחי הקטן לאורך תשע-עשרה וחצי שנים. היית השותף הכי לויאלי שלי לכל הפשעים, הסטנדאפיסט שלי לכל הבדיחות, הפסיכולוג לכל החפירות והסטייליסט לכל היציאות ... מתגעגעת געגוע שאין לו רופא ואוהבת לנצח נצחים".

ליאל, חברו למחלקה, כתב: "עד היום הזיכרון שלך נותן לי את הכוח להסתכל קדימה ולהמשיך בהכשרה, כשאני יודע ובטוח שאתה מסתכל ושומר עלינו מלמעלה. אוהב הכי שבעולם".

ישראל, מאמן הכדורסל שלו, סיפר: "הוא היה מנהיג, התנדב ועזר. הוא היה כדורסלן מצוין, לוחם, מאוד מחויב ומחובר, ילד מאוד חברותי, בוגר ואחראי. ילד רגיש, מוביל חברתי, שהיה מוכן להעניק מעצמו".

בתנועת "אחריי!" שבה התאמן כתבו לזכרו: "בכל דלת היית בועט ופורץ כאילו נולדת להיות בחדר הזה, ומייד כשהיית נכנס, היית מדביק את כולם עם החיוך הקסום הזה שלך ... אהבת לחלום ולחשוב בגדול, ויותר מכך אהבת לחשוב איך תגיע ליעדך בגדול ... מעולם לא פספסת הזדמנות לחבק ולהפיץ את לב הזהב הזה שלך. לימדת את כולנו איך לאכול את החיים, וכשהיה פחות טעים, ידעת בדיוק איך לתבל לכל אחד את המינון והטעם שלו".

במלאת שנה לנפילתו התקיים לעילוי נשמתו ערב לימוד מסכתות ותרומה לישיבה.

סניף תנועת "בני עקיבא" בבאר שבע מרכז העביר לחניכים ולחניכות פעילות על נדב, שהדגישה את רוחב ליבו, את רצונו לתרום ולעזור ואת הערכים שדגל בהם.

אימו איגדה שירים שכתבה בעקבות נפילתו, וחבריו לפלוגה הכינו אלבום לזכרו.

בשנת 2020 ארגן בית הספר התיכון "מקיף ג'" בבאר שבע, שבו נדב למד, טורניר כדורסל לזכרו, ואליו הוזמנו גם תלמידי בית הספר של החינוך המיוחד שבו למד החניך שלו. מגרש הספורט בתיכון נקרא על שמו וכן הוקמה בו פינת הנצחה לזכרו בשיתוף עם עיריית באר שבע.

נדב מונצח בבית יד לבנים בבאר שבע, ובאתר ההנצחה של חטיבת גבעתי.